שומע כעונה

בתלמוד למדו דין זה, שהמקשיב לאדם אחד נחשב כקורא עצמו נלמד מפסוק בספר מלכים:

כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו--אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה".

— מלכים ב, כ"ב, ט"ז

מכך שהנביא מתאר שיאשיהו הוא זה שקרא בספר, הגם שבפועל היה זה שפן שקרא, ואילו יאשיהו רק שמע את קריאתו, הוכיחו בתלמוד שאף השומע נחשב כעונה^[2].

רש"י ותוספות חלוקים ביניהם^[3] בהבנת ההיתר הניתן לאדם, להקשיב לאדם אחר, במקום לומר את המילים בעצמו.

• לשיטת רש"י - השומע לא קיים את המצווה בגופו, אלא העונה עשה זאת עבורו, והוא מעין שליחות.
• לשיטת התוספות - שמיעה, נחשבת לצורה של דיבור, ונחשב שהשומע קיים את המצווה בגופו ממש.

המשמעות המעשית של ההבדל בין שני הטעמים הוא דיון הגמרא בשאלה, כיצד ינהג מי שעדיין מתפלל תפילה בלחש בזמן שהחזן כבר אומר קדושה^[4][5], כאשר מצד אחד יש חובה לומר קדושה, ומצד שני כל פעולה בזמן התפילה שבלחש, מהווה הפסק בתפילה, דבר שאין לגרום לו.

• לשיטת רש"י - היות שהעונה (החזן) הוא שליחו של השומע, אין השומע עושה מעשה בגופו, ועל כן אין כאן הפסק. לכן סובר רש"י: "ישתוק בתפילתו, וישמע בכוונה, והרי הוא כעונה. וכשיגמור (החזן) הקדושה, יחזור (השומע) לתפילתו^[6].
• לשיטת התוספות - היות שהשמיעה היא מעשה בגופו של השומע, ועל כן זה הפסק בתפילה. לכן סובר התוספות שימשיך בתפילתו ולא יפסיק^[7].

השולחן ערוך פוסק כרש"י: "אינו פוסק (מפסיק) לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוון למה שאומר שליח ציבור, ויהא כעונה^[8] ועל כך אומר בעל המשנה ברורה: ויהיה כעונה לעניין שיצא בזה חובת (אמירת) "קדושה", ומכל מקום לא חשיב (נחשב) הפסק^[9].

יש המבארים את ההסבר לסתירה לכאורה, לפיה מצד אחד נחשב האדם כעונה, ומצד שני אין זה הפסק בתפילה, לפי הכלל "מחשבה טובה (הקב"ה) מצרפה למעשה... מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה"^[10]. מחשבתו הטובה של האדם לצאת ידי חובת "קדושה" - נחשבת למעשה. מחשבתו כביכול הרעה, להיות כעונה ובכך ייגרם לו הפסק בתפילה, אינה נחשבת למעשה.^{[דרוש מקור]}

כדי לצאת ידי חובה על שמיעה, צריך שיתכוונו השומע והמשמיע:

"נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע"

— תלמוד בבלי, ראש השנה, כט', ב'

וכך פסק ברמב"ם:

"נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו. עד שיתכוין שומע ומשמיע."

— משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ב', הלכה ד'

רבי חיים הלוי סולובייצ'יק מסביר כי אף על פי שישנה דעה שמצוות אינן צריכות כוונה, דרושה כוונה כדי שמעשה השמיעה יחשב כענייה וכהצטרפות למעשה שנעשה על ידי המוציא ידי חובה. בכך הוא תולה את מחלוקתם של תנא קמא ורבי יוסי במסכת ראש השנה (כ"ט) בשאלה האם דרושה גם כוונת השומע לצאת ידי חובה^[11].

• קריאת מגילה
• תקיעת שופר
• קידוש
• ברכת המזון
• ברכות הנהנין
• ברכות המצוות
• קדיש - אם עומד עדיין באמצע תפילת עמידה.
• קדושה - אם עומד עדיין באמצע תפילת עמידה.
• ספירת העומר - לפי רוב הדעות

• הרב משה טרגין, שומע כעונה, בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון.
• איתי מושקוביץ, שומע כעונה בספירת העומר, אתר כיפה.
• הרב ברוך וינטרוב, שומע כעונה, בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון.
• הרב איתמר גרבוז, פסח בדין שומע כעונה בסיפור יציאת מצרים, שיעור לשמיעה באתר "קול הלשון", ז' בניסן תשס"ט  
• הרב אליעזר מלמד‏, שניים שאוכלים יחד – האם טוב שאחד יברך?, באתר פניני הלכה
• מאמרים בנושא שומע כעונה, באתר ספריית אסיף