בישולי גויים

כאמור, איסור זה, מקורו בדברי חז"ל,^[2] כחלק מהלכות הרחקה מגויים. האיסור הוא חלק ממכלול איסורי האכילה, וכולל את כל המאכלים שהוכנו על ידי גויים, אם בבישול, טיגון או צלייה. ועל אף כשהגוי בישל מאכלים כשרים בכלים כשרים.

לעומת זאת מותר לאכול מאכל כשר, שהכנתו הייתה במליחה, עישון או כבישה, על ידי גוי.^[3] פת שנאפתה על ידי גוי אינה כלולה בגזירה זו, אלא באיסור פת נכרי, אשר לו דינים שונים.

כאמור, הטעם באיסור זה הוא מניעת קרבה יתרה לגוי, העלולה להביא לנישואי תערובת. בנוסף, יש שכתבו כי האיסור נגזר כדי שיהודי לא יתרגל לאכול אצל הגוי, שמא יבוא על ידי כך לאכול דברים שאינם כשרים.^[4]

בתלמוד מובאות שתי מימרות בשם האמורא רב המצמצמות את האיסור, כאשר כל מימרא נשנתה בבית מדרש אחר. בסורא הביאו שהאמורא רב שמואל בר רב יצחק אמר בשם רב: "כל הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בישולי גוי". כלומר: כל מאכל שנוהגים לאוכלו גם ללא בישול – מותר לאכילה גם אם נתבשל על ידי גוי. בפומבדיתא הביאו שאמר: "כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת – אין בו משום בישולי גויים". כלומר: כל מאכל שאנשים חשובים ומכובדים אינם נוהגים לאוכלו – מותר לאכילה גם אם נתבשל על ידי גוי.^[5]

רוב הראשונים^[6] קבעו שהלכה כשתי המימרות הללו להקל, ולכן כל מאכל שנאכל חי או שאינו עולה על שולחן מלכים – אין בו משום בישולי גויים. הרמב"ם^[7] הסביר את טעם הדבר, שמאכלים שאינם עולים על שולחן מלכים – אינם חשובים, ואין אדם מזמין את חברו כדי לאכול עמו מהם, ולכן אין חשש שאכילת מאכלים אלו שנתבשלו על ידי הגוי – תביא לידי חיתון עמו. גם דבר שנאכל כשהוא חי הותר מטעם זה, שאין כל כך חשיבות למאכל זה, ואין אדם מזמין את חברו לאכול עמו ממנו.^[8]

דברים שלא נהוג לאוכלם כשהוא חיים, כגון בשר וביצים, אורז ומיני דגן – אסורים באכילה אם נתבשלו על ידי גוי. דברים שנהוג לאוכלם כשהם חיים, כגון תפוחים ושזיפים, שנתבשלו על ידי גוי – מותרים. מעמדו של המאכל אינו נקבע על ידי כל אדם ואדם, אלא לפי מנהג האכילה המקובל באותו מקום.^[9] תבשיל שיש בו תערובת של דבר הנאכל חי ודבר שאינו נאכל חי – דינו נקבע על פי העיקר; אם העיקר הוא מדבר שנאכל חי – הוא מותר, ואם העיקר הוא דבר שאינו נאכל חי - הוא אסור.^[10] אם הדבר שנאכל חי והדבר שאינו נאכל חי שווים בכמותם ("מחצה על מחצה") – התערובת מותרת, כיוון שאיסור בישולי עכו"ם הוא איסור קל.^[11]

דברים שאין נהוג לאכלם בסעודות חשובות של אנשים חשובים – אין בהם משום איסור בישולי גויים. דין זה תלוי גם הוא במנהגי האכילה המקובלים, והוא עשוי להשתנות במהלך הזמן.

שאין מלפתים בו את הפת

בתלמוד הבבלי וברמב"ם הוגדר התנאי השני להחלת איסור בישולי נכרים כך: "דבר העולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". משמע שדבר שאין מלפתים בו את הפת, אין בו משום בישולי נכרים.

העולה לשביעה ולא ללפת את הפת

הרשב"א^[12] סייג את ההיתר וכתב שרק דבר שנועד ללפת בו את הפת, ואינו עולה על שולחן מלכים אלא על שולחן - אין בו איסור בישולי נכרים. אולם מאכל שאין אוכלים אותו כתיבול לפת אלא נאכל בפני עצמו לשביעה, שייך בו איסור בישולי נכרים גם אם אינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת אלא עולה על שולחנם כדי לשבוע ממנו.

העולה לשם קינוח ולא ללפת את הפת

גדולי האחרונים נחלקו האם דבר שנאכל לשם קינוח, ואין מלפתים בו את הפת, נאסר משום בישולי נכרים או לא. לדעת השולחן ערוך, אף אם אין מלפתים בו את הפת, יש בו איסור בישולי נכרים.^[13] ודעת הפרי חדש רק דבר שמלפתים בו את הפת או נועד לשביעה, יש בו איסור בישולי נכרים, אך דבר שנועד לשם קינוח ואין מלפתים בו הפת, אינו נאסר משום בישולי נכרים.^[14]

יש שכתבו שכאשר הגוי מבשל בביתו של היהודי – אין בתבשיל איסור, משום שבאופן זה אין לחוש ליחסי חיתון^[15]; אולם רבנו תם חלק על דעה זו,^[16] מטעם לא פלוג (לא חילקו חכמים בגזירתם)^[17] או כי גם בבית הישראל ישנו חשש חיתון,^[18] וקדמו רבנו גרשום,^[19] וכך נתקבל להלכה.^[13] עם זאת, יש הסוברים שניתן לסמוך על דעה זו בדיעבד.^[20]

מחלוקת נוספת דומה היא לגבי בישולי עבדים ושפחות נוכרים המשרתים בביתם של ישראלים. לדעת הרמב"ן,^[21] מאחר שעבדים ושפחות מבשלים בעל כרחם, אין כאן חשש לקירוב הדעת. שרק בישול שנעשה מרצון טוב והתנדבות יוצר רגשי חיבה וקירוב דעת. לעומתו, רוב הראשונים^[22] סוברים שלא חילקו חכמים בגזירתם, וכל בישול של נכרי אסור.

סיוג נוסף לגזירה מופיע בשו"ת מהריט"ץ,^[23] לפיו כאשר הנכרי מבשל בסיטונאות, שלא עבור ישראלי מסוים, לא נוצר קירוב הדעת בינו ובין הישראל שקונה לאחר מכן את התבשיל, ולא גזרו בזה חכמים. ובדומה להיתר 'פת פלטר' בגזירת פת גויים. מנגד, הברכי יוסף,^[24] ואחריו רוב האחרונים, לא קיבלו היתר זה, משום שקולא זו נאמרה דווקא בפת, שהיא 'חיי נפש', אך לא ביחס לשאר בישולי גויים.

כאשר חלק מהבישול נעשה על ידי יהודי, כגון שהיהודי ערבב את התבשיל בעת בישולו, או שהיהודי הניח את התבשיל על האש (והתבשיל היה מתבשל מאליו גם ללא סיוע הגוי) – התבשיל מותר, גם אם כל שאר הבישול נעשה על ידי הגוי. במקרה שהיהודי רק הדליק את האש, ואילו הגוי הניח את התבשיל על האש ועסק בבישול עד סיומו. לדעת ראשוני ספרד, ובעקבותיהם השולחן ערוך – הדלקת האש אינה מספיקה, והתבשיל אסור (וכך נוהגים הספרדים); ואילו ראשוני אשכנז, ובעקבותיהם הרמ"א, מקלים וסוברים שהתבשיל מותר.^[25]

לשאלה זו השלכות במתן כשרות לבתי מזון בזמננו, שכן בבתי מזון רבים (אף בישראל, וכל שכן במקומות אחרים), עובדי המטבח אינם יהודים. בדרך כלל, בבתי מזון הנתונים תחת השגחה מהודרת יש משגיח בכל שעות העבודה, והוא מניח את המאכלים על האש, כדעת השולחן ערוך. לעומת זאת בהכשרים רגילים נוהגים להסתמך על הדעה המקילה – לפיה די בהדלקת האש על ידי יהודי. כמה מפוסקי זמננו^[26] הורו שניתן לתת הכשר לבית מזון שהבישול בו נעשה על ידי גויים, ורק הדלקת האש נעשית על ידי יהודי, אף שחלק מהאוכלים והקונים הם בני עדות המזרח, המחויבים לפסיקתו המחמירה של השולחן ערוך, וזאת משום שבמקרה זה ניתן לצרף שיקולים נוספים להיתר, כמו הדעה שדבר שהתבשל על ידי גוי בבית ישראל – מותר (ראו לעיל).

כלים שגוי בישל בהם תבשיל נאסרים בשימוש, כמו כלים שבישלו בהם איסורים אחרים, עד שיוכשרו על ידי הגעלה. אבל בדיעבד אם עברו ובישלו בכלי בלא הכשרה, התבשיל מותר והכלי עדיין אסור. אם מדובר בכלי חרס, מאחר שמדובר באיסור שאינו מבוסס על איסור מן התורה שבכתב ניתן להכשירם על ידי הגעלה שלש פעמים, אף על פי שבאיסורים אחרים לא ניתן להכשיר כלי חרס, גם אם מקורם בדברי חז"ל, כל עוד והם מיוסדים על גבי איסור מן התורה שבכתב.^[27][28]

• חלב נוכרי
• פת עכו"ם
• הלכות הרחקה מגויים
• סתם יינם

• בישולי גויים, סיכום דבריו של הרב מרדכי אליהו, באתר "ישיבה"
• הרב יעקב אריאל, בישולי נוכרים בעובדת זרה, באתר "Yeshiva"
• הלכות בישולי עכו"ם, מתוך הלכות לנוסע היהודי באתר "אינפו טרוול"
• הרב יאיר ויי��, גדרי 'עולה על שולחן מלכים', באתר ישיבת הר ברכה
• מאמרים בנושא בישולי גויים, באתר ספריית אסיף